חוק לישראל – פרשת נצבים יום שישי

י, יד: העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס להן האורה, חייב משום בונה חלון, המחזיר דלת של בור ושל דות בור שדפנותיו בנויות אבנים ושל יציע מרפסת, חייב משום בונה.

י, טו: הסותר כל שהוא חייב, והוא שיסתור על מנת לבנות כמו במשכן, פרקו כדי לבנות מחדש. אבל אם סתר דרך השחתה, פטור. הסותר אהל קבוע או שפָרַק עץ תקוע, הרי זה תולדת סותר וחייב, והוא שיתכוין לתקן.

י, טז: המכה בפטיש הכאה אחת, חייב משום גמר מלאכה. וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה, הרי זה תולדת מכה בפטיש, וחייב.

כיצד? המנפח בכלי זכוכית, והצר בכלי צורה אפילו מקצת הצורה (מס' שבת עה/ב), והמגרד משייף (או המגרר, לפסל) כל שהוא, והעושה נקב כל שהוא, בין בעץ בין בבנין, בין במתכת, בין בכלים, הרי זה תולדת מכה בפטיש, וחייב.

וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, אין חייבין על עשייתו. משום מכה בפטיש, אבל חייב משום בונה.

קפא [החלק הרביעי של שקרנים]. המשקר בספור הדברים אשר שמע ומחליף קצתם במתכוין, ואין לו תועלת בשקריו, ולא הפסד לזולתו, אבל כה משפטו מאהבתו כך התנהגותו להעדיף את השקר על האמת (תהל' נב 5): שֶׁקֶר מִדַּבֵּר צֶדֶק סֶלָה, ופעמים שהוא בודה מלבו ספור הדברים כולו.

והאיש הזה יקל ענשו מצד אחד, על כי אין הפסד לאיש בשקריו ופחזותו, אבל גדול מאד ענשו בעֹז פניו ואהבת השקר, ויכבד עונו, כי יאהבהו לבלי תועלת.

ואמר שלמה עליו השלום (משלי ו 19): יָפִיחַ מדבר כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר. פירוש: אם תראה אדם אשר יפיח כזבים בשיחתו וספור דבריו, תדע כי תביאהו המדה הזאת להעיד שקר באחיו ו-(דברים יט 16): לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה, אחרי אהבתו השקר.

וזה החלק מידה זו התירוהו חז"ל לקיים מצות ודרישת טובה ושלום מותר לשקר מפני השלום. ואמרו (מס' כתובות יז/א): כי מותר לשבח הכלה לפני החתן ולאמר שהיא נאה וחסודה, אף על פי שאינו כן. ואמרו (מס' יבמות סה/ב): מותר לשנות בדברי שלום, שנאמר (בראשית נ 16-17): אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ.

ויש אנשים יחליפו מקצת הדברים אשר שמעו בבלי דעת, כי לא ישיתו לבם לחקור בעת שמעם, גם זאת מדה רעה.

ואמר שלמה ע"ה (משלי כא 28): וְאִישׁ שׁוֹמֵעַ, לָנֶצַח יְדַבֵּר. פירוש: נניח איש נותן לב לשמוע ולהאזין על תכונת הדברים אשר ידברו באזניו, למען יספר אותם על נכון, ולא ימצא בפיו לשון תרמית, לָנֶצַח יְדַבֵּר, כי יאהבו בני אדם לשמוע דבריו, ולא יאמרו לו לעולם: (ש"ב יט 30): לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ? אוהבים לשמוע את האנשים דוברי אמת ולא מפסיקים אותם.