תלמוד
מועד משלם נזק שלם מן העלייה. שכר העוסקים בתורה ובגמילות חסדים
מס' בבא קמא טז/ב-יז/א
[משנה א, ד: … מועד – משלם נזק שלם מן העלייה בעל שור מועד שהזיק, משלם נזק שלם מן המעולה ("מן העלייה") שבנכסיו]
גמרא
מאי 'עלייה'? אמר רבי אלעזר: במעולָּה שבנכסיו, מן העידית שבקרקעות. וכן הוא אומר (דברי הימים ב לב 33): וַיִּשְׁכַּב יְחִזְקִיָּהוּ עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּמַעֲלֵה קִבְרֵי בְנֵי דָוִיד.
ואמר ר' אלעזר: בְּמַעֲלֵה – אצל מעולים שבמשפחה, ומאן נינהו? דוד ושלמה. חזקיהו המלך נקבר בחלק העליון, שהוא המעולה שבקברי בית דוד, ליד המלכים דוד ושלמה.
(דברי הימים ב טז 14): וַיִּקְבְּרֻהוּ אסא המלך. בְקִבְרֹתָיו אֲשֶׁר כָּרָה לוֹ בְּעִיר דָּוִיד, וַיַּשְׁכִּיבֻהוּ בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים. מאי בְּשָׂמִים וּזְנִים? רבי אלעזר אמר: זִינֵי זִינֵי סוגים שונים של בשמים, וכן אונקלוס על ברא' א 11: עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ: אילן פירין עביד פירין לזניה.
ר' שמואל בר נחמני אמר: בשמים שכל המריח בהן בא לידי זימה. זיני, מלשון זנות, זימה. (…)
א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי, מאי דכתיב (ישעיהו לב 20): אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר? לפי פשוטו של מקרא: אשריכם! בימי הטובה המובטחת לעתיד, לא תצטרכו בגשם אלא תזרעו עַל כָּל מָיִם, כי הנחלים יגדלו מאוד. מאחר והמרעה יהיה בשפע מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר: אתם תתנו לעדריכם לרעות בכל מקום, בלי לחשוש שישחיתו תבואת האדם.
כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים – זוכה לנחלת שני שבטים, שנאמר: אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי: ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר (הושע י 12): זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד: ואין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה 1): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם.
- וזוכה לנחלת שני שבטים רש"י: לנחלת שני שבטים – דהכי משמע: רגליכם ישולחו בנחלת השור והחמור: יוסף ויששכר.
- זוכה לכילה כיוסף, אפיריון של כבוד: לפי מהרש"א, 'כילת יוסף' הם צאצאים מרובים שזכה בהם יוסף (כילה = מיטה). דכתיב (ברא' מט 22): בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף … בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר. רש"י: בנות צעדה עלי שור – היינו כילה. משחק מילים בין 'שׁוּר' (=כילה) לבין 'שוֹר'.
- וזוכה לנחלת יששכר, דכתיב (ברא' מט 22): יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם.
- אית דאמרי יש אומרים: אויביו נופלים לפניו כיוסף, דכתיב (דברים לג 17): בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ.
- וזוכה לבינה כיששכר, דכתיב (דברי הימים א' יב 33): וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה.
הלכה
שולחן ערוך אורח חיים
שלט, ג: אין מטפחין להכות כף אל כף אין מוחאים כפיים בשבת, ולא מספקין להכות כף על ירך, ולא מרקדין, גזירה שמא יתקן כלי שיר. ואפי' להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקשקש באגוז לתינוק, או לשחק בו בזוג כדי שישתוק, כל זה וכיוצא בו אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר; ולספק כלאחר יד למחוא כפיים בשינוי, מותר.
שמ, א: אסור ליטול לגזור שערו או צפרניו, בין ביד בין בכלי, בין לעצמו בין לאחרים. וחייב על שתי שערות; ומלקט לבנות מתוך שחורות, אפי' באחת, חייב, ודבר זה אפי' בחול אסור משום (דברים כב 5): [וְ]לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה.
שמ, ג: המוחק דיו שעל הקלף או שעוה שעל הפנקס, אם יש במקומו כדי לכתוב ב' אותיות, חייב.
שמ, ד: יש ליזהר שלא לכתוב באצבעו במשקין על השלחן או באפר.
משנה ברורה: ר"ל שטבל אצבעו באיזה משקה וכתב בו על השלחן, וה"ה על נייר וקלף וכיוצא בזה. וכתבו האחרונים דאפילו אם כתב בהמשקין על דבר שאינו מתקיים כגון על עלה ירקות וכיו"ב אפ"ה מדרבנן אסור.
שמ, ו: חוט של תפירה שנפתח, אסור למתחו, משום תופר.
משנה ברורה: היינו שנתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת וחוטי התפירות נמשכין ורוצה למתוח ראש החוט כדי להדק ולחבר:
מוסר
אוצר מדרשים, מרגניתא דבי רב
יש פורענות מיד ויש פורענות לאחר זמן. ויש אחת אחר אחת זו אחר זו ויש כלן כאחת. ויש מהן באות על האדם והוא ער ויש באות והוא ישן. ויש מהן כבדות ויש מהן כמרוצות נפש שאינן נותנות לאדם זמן להתכונן. ויש בדעתו ויש שלא בדעתו. ויש בזקנותו ויש בנערותו. ויש בסתר ויש בגלוי. ויש בבית ויש באכסניא.
כל צרה וצוקה וקנאה ופרצה ותקלה ממעטין את החטא ייסורים וקשיים יכולים לזעזע את האדם, לעורר אותו לחשבון נפש ולגרום לו להפחית מן החטאים. ויש שעובד את המקום מתוך יראה כדי שלא תתקפח פרנסתו, ויש מתוך אהבה, ויש מתוך בושה, ויש מתוך תמימות, ויש מתוך להראות, ויש בשמחה ששמח שתהיה המצוה על ידו, ויש מתוך היסורין שנאמר (הושע ה 15): בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי ידרשו אותי כשהם בצער. וכל אחד ואחד לפי מעשיו.
בשעה שנפטר האדם, המלאך הממונה על הדין עומד כנגדו ואומר לו: 'אוי על זה הגוף שיצא מן העולם ריקם מזכיות ומלא עונות'. מביט ברגליו ואומר: 'אוי להם לרגלים שלא הלכו ביושר. אוי לידים שנתעסקו בדברי שקר. אוי למעים שנהנו מן הגזל. אוי לעינים שלא היו לאמונה. אוי לאזנים שלא קבלו תוכחה. אוי לפה שלא עסק בתורה. אוי לו לבשר שלא נתיגע ביראה. אוי לו ליצר שלא נכנע מפני בוראו. אוי לו ללב שלא עבד את בוראו, שעתיד לעמוד בנזיפה'.
ואומר לו: 'עמוד בדין והכר מעשיך, ודע מהיכן באת, ולפני מי אתה עתיד ליתן את הדין. ואם אין אתה יכול להשיב מי יוכל להשיב, ומי יוכל לסבול עונותיו שהן כאש לבגד, וכחרב לצואר, וכחץ ללב, וככבלים לרגלים, כחשך לעינים, כמרה לפה, כשוחה כבור לרגל, כחרישה לאזנים, כמַכְשֵׁלָה מכשול לכח, כימים רעים לזקנה, כיסורין לגוף, כגדיעה לקרן, כמרה למיתה, כעבירה ליום הדין. יש שהוא מת בחצי ימיו, ויש מי שהוא יוצא מהעולם בתמימות.
(ה' שומר ישראל ישמרנו מכל רע, כן יהי רצון).