תלמוד
דרשות על דברים כז 9
מס' ברכות סג/ב
ועוד פתח רבי יהודה בכבוד תורה ודרש (דברים כז 9) הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם. וכי אותו היום נתנה תורה לישראל? והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה! אלא ללמדך: שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום, כיום שנתנה מהר סיני1.
אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו: תדע, שהרי אדם קורא קריאת שמע שחרית וערבית, וערב אחד אינו קורא, דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם.
הַסְכֵּת – עשו כתות כתות. משחק מילים בין 'הסכת' לבין 'עשו (כתות)', ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה, כדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב (ירמיהו נ 36): חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ. לפי הפשט: הבדים (השקרנים) ייחשבו אווילים אחרי שיתבדו נבואותיהם ויהרגו.
לפי הדרש: חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים תלמידי חכמים עצמם (לשון סגי נהור) שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה שלומדים לבד. אֶל הַבַּדִּים = בד בבד, לבד) ולא עוד אלא שמטפשים, כתיב הכא וְנֹאָלוּ תלמידי חכמים ייעשו טיפשים בלומדם לבד. וכתיב התם (במדבר יב 11): אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ. נהגנו באיוולת.
ולא עוד אלא שחוטאים – שנאמר (שם) וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. אולי נבחר קטע זה בעקבות מילים אלו מאחר ופרשת האזינו נקראת תמיד בתקופת הימים הנוראים.
איבעית אימא מהכא (ישעיהו יט 13) נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן נכנסה בשרי צוען רוח שטות ואווילות.
דבר אחר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל – כתתו עצמכם על דברי תורה משחק מילים בין 'הסכת' לבין 'כתתו', כדאמר ריש לקיש. דאמר ריש לקיש: מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה – שנאמר (במדבר יט 14): זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל2.
1 הרב קוק, עין אי"ה, סי' של"ח. הרעיונות האנושיים מתחלפים ומתיישנים, ולכן גם תרבויות ואומות עלולות לאבד את החיות שהייתה בהן. אבל עם ישראל קשור לתורה, שמקורה באמת האלוהית הנצחית. לכן ״אין בעם ישראל החי בתורתו זקנה": בכל דור מתגלה בתורה אור חדש, ובכל יום אפשר לומר מחדש ״היום הזה נהיית לעם״.
2 הרב קוק, עין אי"ה סי' שמ"ב: כך מסביר הרב קוק בעין אי"ה פסקה שמ"ב: אין הכוונה שאדם צריך לחפש סבל או להזיק לעצמו. הרב משווה את תלמידי החכמים לאנשי צבא העומדים על המשמר. רוב בני המדינה אמורים לחיות חיים רגילים ומאוזנים, אבל כדי שהחברה כולה תוכל לחיות כך, יש יחידים שמקבלים על עצמם מאמץ יוצא מן הרגיל. "צריכים אנשים יחידים, עומדים על משמרת עבודת הכלל". כך גם בעולם התורה. תלמידי החכמים שומרים על עולמה הרוחני של האומה, ולכן נדרשת מהם מסירות גדולה יותר מזו הנדרשת מן האדם הממוצע. מכאן פירושו: ״כתתו עצמכם על דברי תורה": תלמיד חכם מקבל על עצמו עמל גופני ושכלי, פחות נוחות ולעיתים גם ויתור על תענוגים, כדי להתמסר לעיון וללימוד. הרב מסביר ש״כתיתות הגוף החומרי", היא ״המניעה מהמון תענוגי החיים״, לא כמטרה בפני עצמה אלא כתוצאה של חיים המוקדשים לעמל התורה. ועוד: המסירות אינה רק כדי שתלמיד חכם עצמו ידע יותר. מטרתה היא שיוכל להדריך את הציבור ביושר, בלי להיות משועבד לרצונותיו האישיים. מטרת העמל היא ״להורות לבני אדם הדרך הטובה והישרה". כדי להיות מורה דרך לאחרים, על החכם להשתחרר במידה מסוימת מן הרצון לנוחות, לכבוד ולתענוג.
הלכה
רמב"ם הלכות ברכות
ו, טו:
- מים שנסתפק לו אם נעשה מהן מלאכה או לא נעשה.
- אם יש בהן כשיעור או שאין בהן.
- אם הן טהורין או טמאין,
- ספק נטל ידיו ספק לא נטל ידיו:
ספיקו טהור, שכל ספק שבטהרת ידים טהור כי ספק מדרבנן לקולא3.
ו, טז: מים הראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה והרמז (ישעיהו סג 9): וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם (מס' סוטה ד/ב) עד שלא יצאו מים חוץ לפרק, ויחזרו ויטמאו את הידים. מים הראשונים שבאים על היד מקבלים את טומאתה, ולכן צריך להיזהר שלא יחזרו מים טמאים ויטמאו שוב את היד.
ואחרונים, צריך שישפיל ידיו למטה כדי שיצא כל כח המלח מעל ידיו. עיקר הוא ניקוי המלח והזוהמה שנשארו מן הסעודה4.
מים ראשונים ניטלים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע. עצם מקום נפילת המים אינו חלק מהכשרת הנטילה.
ואחרונים אינן ניטלין אלא על גבי כלי לכן יש לרכז אותם בכלי ולא להשאירם במקום שבו אנשים עוברים, משום רוח רעה השורה עליהם.
מים ראשונים ניטלין בין בחמי האור בין בצונן, ואחרונים אינן ניטלין בחמין, והוא שיהיו חמים שהיד סולדת בהן מפני שאין מעבירין את הזוהמא שאינו יכול לשפשף בהן, מפני שהמים החמים מרככים את הידיים ומחדירים את הזוהמא פנימה. אבל היו פושרין, נוטלין מהן באחרונה.
3 הראב"ד מוסיף שאם המים לידו, מדוע להישאר בספק? "קום וטול שוב". אין סיבה להישאר בספק.
4 הראב"ד מוסיף סיבה שנייה להשפיל את הידיים: אם היה מרים את הידיים, המים היו מתפשטים לכיוון כף היד או הזרוע והיו מעבירים לשם את הזוהמה, אף שבתחילה אותו מקום היה נקי.
מוסר
שערי תשובה לרבינו יונה, שער ג.
קצג)
רבנו יונה מחלק את החנפים לתשעה סוגים:
הסוג הרביעי של חנפים: המתחבר לרשע
המתחבר לרשע, ולא דיו אשר לא יוכיחהו בשבט פיו והרחק ירחיקהו, אבל כמו חבר יקריבהו, ונאמר (דברי הימים ב כ 37): כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ מלך יהושפט, שעשה הישר בעיני ה' התחבר עם אחזיהו מלך ישראל, מלך רשע, בנו של אחאב. פָּרַץ ה' אֶת מַעֲשֶׂיךָ. והצדיקים מאוס ימאסוהו את הרשע, כמו שנאמר (תהל' טו 4): נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס.
ואמרו רז"ל (מס' בבא קמא צב/ב): לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו. ואמרו (שם): כל עוף למינו ישכון, ובן אדם לדומה לו. ואמרו (מס' מגילה כח/א): אסור להסתכל בדמות אדם רשע, שנאמר (מ"ב ג 14): כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא, אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ. לולי כבודו של יהושפט, מלך יהודה, אני (אלישע הנביא) לא הייתי מסתכל עליך, יהורם מלך ישראל. ואמרו (מס' מגילה שם): כל המסתכל בדמות אדם רשע עיניו כהות לעת זקנתו שנאמר (ברא' כז 1): וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת מפני שהסתכל בדמות עשו, אף על פי שלא היה מכיר מעבדיו את מעשיו, כי היה עשו מסתיר מעשיו, כענין שנאמר (ישעי' כט 15): וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם, וכבר הקדמנו להודיעך באר היטב, כי רבו דרכי מות הנמצאים אל המתחבר לרשע.